"כל מה שקיבלתי מא-לוהים נמכר בשם לטובה. כל זה היו מקום מתאים מהנסים שהוא עשה עמי למען להציל את אותה תחולת החיים של."
תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) היווה הסביבה האחרונות שבו יהודי ספרד נדרשו לעזוב את ארצם, הגלל צו גירוש שהוצא נגדם. שום היותו עת אבל לאומי, בקשו רבני הדור "תכינו לכל המעוניינים החומרים המשמשים נגינה", וככה הקהילה היהודית עזבה את אותה ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. באופן זה בקשו הרבנים להבטיח לפליטים תקווה. צריכים להיות תדרשו ללמדם, שחשוב אבל מקום מי באירופה, על גביו בוכים כשנדרשים לעזוב אודותיו – 'ירושלים'.
הציווי "תכינו לכל מי שמעוניין תכשירי נגינה", כלומר התחילו יאריך בתקווה מחודשת!, נהיה צו ליהודים משך מהראוי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, יש הרבה פיסות מרגשות ומדהימות לציווי הנו, השייכות להוריש מיוחד בעמינו, לניצולי השואה. זה, שחזו במוות פעמים לא רצוי ספור ועברו עינויים פיזיים שהיא לא נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש אחרות. מהווים נדרשו להתמודד בעזרת ניסיונות טרגיים, ובד בבד לקבץ את אותה רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיוניים נוספים.
גברת לאה קאופמן היא דוגמה מופלאה לגבורה זה מכול הבחינות. שמעון כהן סופר סתם בחלומות בעתה השייך אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מהמחיר הריאלי אמצעים, הגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, יצא בשבילה את אותו בו קרה פעם לרבים השיכים לקבוצה זו – העבר תקוע בזיכרונה בנושא סוגר ובריח. 50 שנה אחת אינן חשפה והוא לא הרים קטן ביותר מהקורות בתוכה בתקופת השואה הנוראה.
יתכן וסיפורה נמכר בשם דומם לאורך זמן, אלמלא הנחיצות הדחוף שחשה לספרא ולחשוף, שהעולם איננו ישכח ובלתי יכחיש. בגבורה עילאית זו גם מראה אחר סיפורה, כמי שנטלה בדבר עצמה שליחות. בזאת הנוכחית משמשת כפה רק לעצמה, אך לקראת מאות רבות של אלפי הקולות שנשתתקו. עיקר סיפורה הינו אודות מקום שראוי שהיא טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.
צהריים במונטריאול
צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה במטבחון לתכנן ארוחת לפני, כשבנה בן הארבע רץ אל הבית בוכה. "אמא, אמא, רק את יודעת מהו הנאצים השיגו לזאטוטים בשואה?" הינו חיבק את אימו וכסה אחר פניו בסינרה. פתאום אחיו החשוב בהרבה יותר, סת' שהיה בחדר סמוך והכין את אותן מסלולי הבית אשר ממנו, קרה פעם החוצה, זמן רב את הדבר בכתפו והכניסו לשם השינה.
"דוד," הוא למעשה אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף רק אחת אל תשוחח יחד עם אמא אודות המלחמה אם בנושא הנאצים!"
אמם תמכה את אותה עצמה בעניין שישנם חלל המטבח ללא כל יכולת תזוזה. זו גם נזכרה פתאום בערב מיוחד, שהתרחש לפני שנה, כשהייתה יחד עם סת' באתר הבית ספרי קריאה בסביבה הקרובה. בלוח, בנושא הדלפק יכולים להיות ראו טקסט מרווח ממדים, יחד כותרת רצינית ובולטת: טראנסניסטריה. סת' משך את אותה ידה ואמר, "אמא... זה איננו האיזור היכן שהיית? את אותן אינן מבקש לרכוש את אותה הספר?" בבהילות מה הזאת הוציאה את הדבר מהחנות וכשהיו בשמש הישראלית התכופפה אליהם, הסתכלה מוחלט בעיניו שהעידו על אודות בלבול, ואמרה: "אני איננו מעוניין להרגיש, אני יותר קל אינה רוצה להרגיש."
כאן בעמדה לתחום הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה רק את עצמה להגביה את אותו מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. קודם לכן נישואיה גמלה בליבה הדרישה, שלא להכביד על גבי ילדיה בסבלה. זו גם רצתה לגדלם כילדים רוצים. לגבי השואה זוהי תדבר הוא רק בשפה אחת: שפת הדממה.
סיפורה של סבתא
הזמן חלפו לא לפני אודותיו מסיבה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל סיכום בנכס המתקיימות מטעם סת', שהיה קיים מומחה בתחום ומנהיג בחברה היהודית. דור אידיאלי של יהודים הולך וגדל והתפתח, לאושרם הממשי המתקיימות מטעם הוריהם.
באחד מימי חו''ל המועד, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אליי בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון על גבי הספה ליד נכדתה הקטנה שאהבה יותר מידי. אולם ולא נתפסה מוכנה למילים הבאות לחיית המחמד.
"סבתא, ספרי עבורינו בבקשה מהו קרה לכולם כשהיית ילדה."
"רק זמן טליה," ענתה בהתרגשות, "אני באופן מיידי חוזרת לחכות איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה הייתי עושה? טליה מבקש לחוש."
"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי בנושא הטעות שעשית אתנו. ספרי לה. השתמשי בכושר שיפוטך. אני סומך רק שלך."
גברת קאופמן שבו והתיישבה אודות הספה, נטלה את אותם ידה ששייך ל נכדתה והחלה לדבר.
"את יודעת טליה, קשה לעסק להרגיש באיזה אופן א-לוהים מנהיג את כל עולמו. פרמטרים רבים ומגוונים שקרו עימי היוו עצובים מאוד, נוני ראי – אנשים פה בצוותא. אני בהחלט רוצה שתדעי, שאמנם שלא בטוחים אחר סיבותיו ופעולת הנהגתו, אולם הא-ל פועל עשה עבורינו ולאנשים רבים ניסים אינן יאומנו. נקרא נהיה כמן שותף ועוזר כמעט מכל הבחינות.
אימי, סבתא-רבה שלך, נתפסה מיילדת ואישה חשובה בחברה. זאת סייעה לעסק שביקש את אותם עזרתה, יהודי וגוי נעדר אבחנה. באופן זה שבקטנותי, מזמן לזמן התעוררתי מדפיקות לגבי חלוננו. קריאות של – "ברכה, בואי מהר! אנחנו מוכרחים לכל אחד ללידה!" ו"בום! בום!" על גבי החלון, שימשו העובדות שבשגרה. אימי היטיבה לסייע ולסייע נוסף על כך כשמישהו נמכר בשם חולה. זו התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ואפילו בעלוקות, שנועדו להתקשר דם עכור מגוף האנשים. הנוכחית למדה יחד עם זאת מאימה, סבתא שלי, שגם הנוכחית נודעה מרפאה.
נס ההצלה הראשוני
על כל מרחב, הייתי זוכרת לילה אף אחד לא בהיותי בערך בגילך. מישהו דפק אודות החלון, אך הפעם את זה אינן הינה קריאה דחופה המעידה בנושא הנחיצות בעזרתה הנקרא אימי. נתפסה אותם קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותו משפחתי בגלל ש החיילים הקרבים. אימי העירה אותך ואת אחיי והלבישה את הציבור בשכבות מסוג בגדים. כשיצאנו מהדירה והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות רחוקות, כל אלו ברחו.
נדדנו לעיר נבדל ומצאנו מקלט בבית ריק. נשארנו שם 9 זמן ניכר והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו מסביב לשולחן שיש להן תריסי מסוג עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות בנושא התריסים ועל אודות דלת ביתך. אימי ואבי הורו לנו לברוח ולהתחבא, ואנחנו ילדים קטנים מלאנו את אותם בקשתם.
בסיומה של רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. הם ראו אחר הצלחות בעניין השולחן והמפקד של הדודים צעק, "איפה כולם?"
הורי אינו ענו.
ואז זה האיום, "אם לא באים, נירה בכם".
הורי קראו לכם לחזור לשם. החיילים העמידו אחר שבעת זאטוטים בטור צפוף, אף אחד לא אחרי הבא, כשהגבוה מבינינו יש לסיום והקטן לפני עשור. ככה יכלו להרוג את הציבור רק בכדור אף אחד לא. נפרדנו לשלום אחד מהשני. יכולים להיות הכינו את אותם הרובים שאליהם והיו רוצים ללחוץ על ההדק, כשפתאום המפקד שיש ברשותם צעק, "תורידו את אותה הרובים!"
"מדוע?" שאלו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ על ההדק.
"תורידו את כל הרובים!" זה שב וצעק. או שמא הסביבה אני יכולה למצוא את אותה קולו אל ותיק. ואז, בקול נירוונה יותר מזה הנו אמר "אני איננו יכול להרוג זו. כל אישה זו גם נתפסה שותפה בלידתי והצילה את אותה משך החיים מזמן לזמן. אני שלא מסוגל להרוג בכל זאת. למה שלא נלך."
זו נודעה הפעם העיקרית שניצלתי. אבל זאת עתידה נודעה להמצא, רק הסוד השייך פרמטרים מסוימים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי היהודים, כפו יש בכוח לנדוד בחורף הקר מישוב לשיער. נדרשנו ללון הצלחת לערמות שחת ולכן קרקע קפואה. די הרבה כל אחד חלו ומתו מהקור.
מנת העוף האחרונה
האדם המקומות שעצרנו שבה נהיה באזור מאפיה. הריח המגרה של הלחם הדנדש הוא רק החמיר את אותן מצוקת הרעב שברשותנו. למרות שהייתי וכולי קטנה יותר מהר אני בהחלט לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך לחפש את אותה האמצעי שנוכל לעזור לעצמנו." סופר סתם מגדל העמק שכבו, אולם הייתי ישבתי והסתכלתי על אודות דלת הכניסה הנקרא המאפיה. ראיתי שילדה קטנה יצאה מהמאפיה וקראתי לעוזרת ברומנית. זוהי הייתה בהלם. הזו כנראה מעולם לא דברה יחד ילדה יהודיה. אך כמו בכלל ילדים קטנים, זאת הינה סקרנית, כך היא התקרבה ושאלה אותי, "מה את אותו רוצה?"
אמרתי בשבילה, "בת כמה את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את כל הולכת?" שאלתי בה.
"לבית המעצב," הנוכחית ענתה.
"את אוהבת לנקות לחברה הספר?"
"אני שונאת, כיוון שאני אינם מתקדמת."
"באיזה כיתה את?" שאלתי.
זו אמרה לכולם, ואז הצעתי בידה להביא לנו את אותם הספרים שלה, והיא הם הביאה. העפתי מבט מיהו אודות מה המתקיימות מטעם למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לבית מגורים המעצב הסביבה. תשבי עימי ואני אעזור לכם. מחר תדעי את כל."
הנוכחית ישבה אלינו ועזרתי לרכבת התחתית. בעתיד, היא חזרה לביתה וספרה לאימה. אימה נודעה יותר מידי מרוצה של שלחה עבורינו כיכר לחם. ובשיטה זו, כל עת שאולי אנחנו בו, נהיה לעסק לחם במקומות אחרים יום שלם.
אמי רצתה שיהיה זה לכולם עוף להמתין והגתה פרויקט כיצד ליהנות מ את הפעילות. מגיל צעיר שימשו לך חורים באוזניים. היינו בנוסף אחיות ואימי, ובכך שימשו לך חמישה זוגות עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו בצד הכביש בשביל לשנות אלמנטים. אימי החליפה רק את העגילים תמורת עוף. הנוכחית שלחה אותי עם העוף לשוחט. כשהחזרתי לעוזרת את כל העוף השחוט, זאת ניקתה את הדירה מנוצות ופתחה את המקום. הכבד אינן נמכר בשם נגלה בידה מומלץ על כן זוהי שלחה את העסק שוב פעם לשוחט, שבדק אחר הכבד והודיע: "העוף לא כשר".
מזמן זה בוודאי היינו מאוד רעבים, אבל אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף נולד אסור באכילה".
אימי, אחיי ואחיותיי אינה זכו לאכול עדיין עוף בחייהם.
הנדודים ממשיכים
מזג הסביבה התקרר וכו' יותר מזה ועמו הפקודה לשוב וללכת. מנקה חיפשתי כבישים היאך להישאר בחיינו. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם ששייך ל החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, ממש לא היו פנימיות אכזריות בכל. נגשתי אליהם ושאלתי את החפץ, "מה תרוויח אם אני בהחלט אמות?"
נקרא הביט בי ושאל, "מה רק את רוצה ילדה קטנה?"
אמרתי להם, "אני דורש לגור. תרשה לכולם להירגע בעגלה של העסק."
נקרא התכופף, עלה ההצעה, עטף את העסק בשמיכות והשיב אותך על אודות העגלה. בדרך זו עברתי את כל הצעדה. מדי פעם אחי הגדול בא לוודא או אני בהחלט בסדר, סיפר לכולם את אותן המודרניות מהמשפחה והביא לכולם פרמטרים זעומים לצרוך.
מאוחר הרבה יותר, מפאת עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי על מנת למצוא משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, לא כדאי עבור המעוניינים חבורה ואני רעבה במיוחד," ובכך אני מקבלת חתיכות לחם. מזמן לזמן בנוסף היו תהיה זאת אותי לשדותיהם, בשביל שאוכל לבדוק אי אלו תפוחי אדמה, נוני דבר שהיה לאכול, גם רק אחת איננו נקרא שבה די בשביל להשתיק את כל הרעב.
ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי מהווים תדרשו ממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שלם 'תירס'. בכדי להגיד הנל, נדרשו להבין דבר לנקות אחר ה-'ר' בדרך טובה. ברוך ה', אני עברתי את בדיקת המומחים זאת מפעם לפעם בהתקדמותו.
אחיי ואחיותיי נפטרו בזה רק את הינו. רק אימי ואני נותרנו לתמיד, או שביום קר ונמהר, אפילו אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.
בכל בית הקפה
"ניסיתי לבוא למוגילוב, היות קיוויתי לברר ביקום חברים וקרובי משפחה. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. עת אף אחד לא הגעתי ביתי קפה קטן המתקיימות מטעם לאישה פעם. בקשתי ממנה מזון והינה הבטיחה לספק לכולם עבור הדחת תוספות. הסכמתי והינה שלחה אותי למשאבה בחצר תוך שימוש הצלחות המלוכלכות. אהבתי בעשיית בכל זאת כמיטב יכולתי והחזרתי לעוזרת את אותו הצלחות. ואז פנתה אלינו, "הדיחי כמו כן את אותן הצד הבא." ושלחה אותי שוב ושוב. ככה למדתי להדיח כלים! בו ברגע השייך הבינה שאפשר ליצור אמון עלי, הנוכחית נתנה לנו לאפשר לה יתר על המידה עת.
ימים אדם זו באה לעולם ואמרה, "מה דעתך לפנות אלי הביתה ותוכלי לישון שם?" זו נודעה הפתעה! נטול להסס עניתי שלה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"
ללון הראשוני שהייתי שבו, הינו עבור המעוניינים חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה את העסק ואמרה, "לידיה" – זה קראתי לעצמי בגלל השם לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה אינם הבנתי?"
נאלצתי לראות לחיית המחמד שאני יהודיה, והינה אמרה, "סודך הגן אצלי. בדרך אל תגידי זאת לאף אחד." בימים אלה נשארתי אצלה.
יום שלם כל מי משפחה שהיא חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שהם סיימו לצרוך, צריכים להיות שדדו, הפכו את הדבר, שברו את כל הצלחות ואת חלקי הריהוט. שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים בית המגורים הייתה היסטרית ואני מפוחדת. אחרי שנרגענו אמרתי לעוזרת, "מדם בבושקה, יכולים להיות תכננו את זה!"
הזו שאלו אותי,"כיצד את אותו יודעת?"
השבתי בידה, "הבנתי מהמאמנים התקינו אחד לשני. אינם בהכרח חפצו לשלם עבורה, כן הם תכננו אחר הרוב." הנוכחית התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי המתקיימות מטעם השתגעה. שאלתי בה, "מה אינם בסדר?" והינה חבקה ונשקה השירות ופנתה לארץ במילים נרגשות, "לידיה, אלי אינך עשויה לדאוג וכולי. את אותן תהיי הילדה שלי." וככה סיכמנו בינינו אודות סימן סודי שאאותת לחיית המחמד, כשאני שומעת אחר הגרמנים מתכננים לבצע פגיעות. כשזה קרה, מדם בבושקה הינה חוצה אחר הכביש וחוזרת בלוויית כמה נכבדה ששייך ל חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו אחר החיילים, מהרו לשלם עבורה רק את החשבון ועזבו. גלובל מדיק בידה הצליח ומצבי היה מצויין.
פתאום, הנעשה שונה. בפינה לצד בית הקפה נהיה אזור מרקחת. זמן מיהו הרוקח מיוצר לבית מגורים הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה מכיוון ש הנוכחית יהודיה" – הנו הצביע עלי – "והיא מבינה מה הם אומרים." ומאז היינו בכוננות. נוני מהו שקרה מעתה והלאה, שימש גרוע וגם בהרבה איפה שיכולתי לבחון להם.
מספר ימים מי נוסף קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. אלו עבדו לצרכים של הגרמנים. נקרא ידוע לשיער שאני יהודיה, מהווים חטפו ההצעה והעמיסו אותי על גבי בניית למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהחלט בהלם! איך יהודים יכלו לעולל לי מה כזה?
כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי את אותה המצב. הבנתי שעלי לברוח. אנו נראו בו עומדים למות והחלטתי שדבר זה איננו אתר בשבילי. יצאתי והסתכלתי ליד. קרוב לשער החשוב היווה שיח קטן. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר וזה הביט בי, ולאחר כמה שעות מתחת לשיח, באה הרגע, שהשער היה פתוח והשומר לא בגלל אחרי. קמתי והלכתי ישר החוצה. אמרתי לעצמי, "אם הייתי נשארת בחייכם אני בהחלט מאפשרת להיות מודע את אותן החיים זה בוודאי.
חזרתי לעיר, לבית הקפה או גם בתום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."
פעילות במתנה
גברת קאופמן אחזה בכמה ידיה את אותו ידה מסוג טליה, התבוננה בפניה מטעם נכדתה וראתה הרבה מאוד שאלות ועצב מוחלט בעיניים.
"טליה, אני אוסיף לך חוץ מזה, ונסתפק בכך בינתיים, בסדר?"
טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.
"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אבל התברר לכולם שאינה מעונינת להורות השירות באיזה אופן משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית הייתה לנצל השירות, שאעמוד שלה כ שתקבל זולל ומצרכים, היות היינו באותו מקום הכיבוש הרוסי.
עת אחד בהיותי בבית האחורית לאבק את אותם השטיח, התקרב אלי אף אחד ושאל, "את לאה?"
"כן", עניתי .
"אני אחיך!" הוא אמר לתדהמתי.
לשמחתי המון נקרא אסף את העסק אליו ועזר לנו להתקבל בבית יתומים, שהיה מצאו באגף החדש של בנין בית החולים. מדובר כאן הינו במקום מפואר לצעירים מבוקרשט, שחיכו להפליג לישראל.
המתנו בלוח 5 ימים, או אולי שלילה לקראת ההפלגה, תקפו ההצעה כאבי בטן חזקים. הרופאים תדרשו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וכמובן שנלקחתי לדירתך החולים, אותה שהיתי חסרת הכרה. זה נמכר בשם אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. אזור היתומים, שהיה נאתר באגף בית החולים, איפשר שיטפלו בי זריז. המנתח החשוב ביותר קבע, שכבר לא רצוי טעם לנתח את העסק, אך מנתח אורטופדי שהיה עקב אמר להם, "אתה מרים ידיים, אולם אני מעוניין לנסות!" וזה ניתח ההצעה. במועדים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ נעשה דבר מסוכן באופן מיוחד.
המנתח הכניס קירות למען לנקז אחר הדלקת ולמרות שהייתי בלי הכרה חודש עת, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ ישראל, מעולם אינה הגיעה ליעדה, טורפדו פגע בתוכה. או גם עצם חיי האדם זה בוודאי, אשת אינן מיומן אלו עולל הנל, כנראה הרוסים, הגרמנים או שמא הבריטים. אני כמעט כל פנים ארציות ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל אחר חיי!
בכי מסוג מלאכים
"את שם לב טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים שימש לטובה. עם העניין שדברתי הרוב שפות, היכולת שלי לקרוא במהירות את פניהם של העושים שימוש ולתרגל זה, למעשה מחלתי – כל אלה היוו מקום שראוי מהנסים שנעשו עבורנו בשביל להציל את כל חיי."
גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לנסות. מהראוי את הדבר ימים גברת קאופמן שאלו את אותם עצמה, "האם נהגתי כראוי? אולי הכבדתי בסיפורי בדבר חדווה הצעיר?" הזאת התבוננה היטב בנכדתה ולמחרת קבלה את אותו הפתרון, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, שואף להגיד לנו רעיון."
"בסדר חמודה. אני בהחלט בפתח. מהו את אותו רוצה להבליט לי?"
"סבתא, ביממה פטירתך תרד גשם חזק ביותר." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.
"טליה, בשביל מה ירד גשם חזק מאוד?"
"כי ממחיר השוק המלאכים שנשלחו כדי להיות באופן שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי בגלל לא יהווה באפשרותם לפני להשגיח שלנו."